פסק-דין בתיק ע"ו 24242-12-11

1.      ערעור על פסק הדין שניתן על ידי ועדת הערעור לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: "הוועדה" ו"החוק") ביום 8.11.11 בתיק ע"נ 19/10. בפסק דין זה נדחה ערעור המערער על החלטת המשיב שלא להכיר בנכות שנגרמה לו בשל מחלת טרשת נפוצה בה חלה במהלך שירותו הצבאי כנכות המזכה אותו בתגמולים מכח החוק.

2.      בפסק הדין קבעה הוועדה כי לא הוכח לפניה כי יש בשלושה גורמים בהם נקב המערער (חבלת ראש, שירות בתנאי, חום קיצוני ודחק נפשי)- כל אחד בנפרד וכולם יחדיו - לבסס קשר סיבתי בין פרוץ המחלה לבין השירות הצבאי. לעניין שירות בתנאי חום נדחה גם ערעור המערער כי יש להכיר בו כגורם להחמרת המחלה (לגבי שני העניינים האחרים לא נטענה טענת החמרה).

3.      המערער שירת שירות צבאי מלא (ממרץ 92 ועד מרץ 95), במהלך שירותו (בספטמבר 92) נפגע בתאונת דרכים, בעטייה נחבל, בין היתר, בראשו. לאחר תקופת טיפול ושיקום חזר לשרות ביחידתו הקודמת.

4.      אין חולק כי במהלך שירותו הצבאי (בשנת 1994) אובחן המערער כחולה בטרשת נפוצה. המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב שאלת קיומו של קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה.

5.      המערער מגולל שורה של הליכים מול המשיב ואחרים שעניינם הכרה בנכות בשל המחלה ופיצויים בשל כך. בין יתר ההליכים נזכר גם הליך אזרחי לפי חוק פלת"ד בו נדחתה טענת המשיב לקשר שבין תאונת הדרכים לבין המחלה. החל משנת 2002 נדונה תביעת המערער לפני המשיב בשלוש הזדמנויות: התביעה הראשונה למשיב (במאי 2002), נדחתה על הסף מהטעמים של בחירה בזכויות מכח חוק הביטוח הלאומי והיעדר קשר סיבתי. ערעור על ההחלטה (ע"נ 7/03) נמחק. תביעה שנייה שהגיש המערער למשיב לקביעת הקשר הסיבתי שבין תנאי שירות המערער לבין המחלה נדחתה גם היא על הסף, והפעם מטעמי בחירה בזכויות כנ"ל והתיישנות. ערעור על ההחלטה השנייה (ע"נ 6/07) נדחה על ידי הוועדה. במסגרת ערעור (ע"א 2324/08) שהגיש המערער לבית משפט זה הגיעו הצדדים להסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין שפתח למערער אפשרות להגיש למשיב תביעה נוספת, שתכלול, בין היתר, ראיות נוספות לעניין הקשר הסיבתי בין תנאי השירות של המערער לבין פרוץ המחלה. תביעתו השלישית של המערער למשיב נדחתה אף היא, והפעם לאחר שטענותיו נבחנו לגופן. ערעור על החלטה זו (ע"נ  19/10) נדחה ומכאן הערעור דנן.

6.      המערער טוען כי שגתה הוועדה בכך שלא יישמה את קביעותיה העובדתיות להכרה בקשר סיבתי בין שירותו הצבאי לבין המחלה בשל מספר גורמים, אולם בדיון בעל-פה מיקדה באת כוחו את טיעוניה בעיקר בגורם הראשון כפי שיפורט להלן. לחילופין, נטען כי גם אם אין קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין גרימת המחלה, הרי שהיה בו כדי להחמירה.  שלושת הגורמים הם אלה:

א.      חשיפה לחום בשירות הצבאי - לצורך קביעת הקשר הסיבתי בין שירותו הצבאי של המערער בתנאי חום קשים לבין המחלה די היה בכך שהמומחה מטעם המשיב קבע כי חשיפה לחום עלולה לגרור הופעת תסמינים של המחלה, וכי סימפטומים אלה הופיעו לראשונה במהלך השירות. בהמשך לכך ומתוך אנלוגיה לפסיקה בעניינה של מחלת האפילפסיה טוען המערער כי לא היה על הוועדה לאבחן בין התקף של המחלה לבין המחלה עצמה.

ב.       חבלת ראש - שגתה הוועדה כשקבעה כי לא הופיעו אצל המערער סימנים למחלה בשל חבלת הראש בפרק זמן של שנה מתאונת הדרכים. זאת בהתחשב בתיעוד הרפואי (מ-15.11.93) בו מצויינות תלונות של המערער על התקפים של כאבי ראש וסחרחורת מאז התאונה. לטענתו - בהמשך לגרסת המומחה מטעם המשיב לפיה סחרחורת יכולה להיות סמן למחלה - היה על הוועדה לקשור תסמינים אלה למחלה ולא לשייכם לטראומה שסבל בתאונה.

      בהמשך לכך טוען המערער, כי שגתה הוועדה בכך שלא התחשבה באסכולה רפואית לפיה תופעות של כאבי ראש ובעיקר סחרחורות בטווח זמן של כשנה מקרות אירוע של חבלת ראש מלמדות על פרוץ המחלה עקב חבלת הראש.

ג.        תנאי דחק נפשי במהלך השירות - בקשר לגורם הדחק הנפשי יוצא המערער חוצץ כנגד פסק הדין בשני ראשים:

      הראשון הוא בעיקרו עובדתי, ועניינו באלה: ראשית - בכך שהוועדה קבעה כי המערער לא הוכיח כלל כי שירת בתנאי דחק. בעניין זה גורס המערער כי לנוכח ויתור המשיב על חקירת המצהירים מטעמו, היה על הוועדה לקבל את ראיותיו בכל הקשור לתנאי הדחק בשירות כהווייתן ולא ליתן להם פרשנות אחרת. שנית - בכך שהוועדה קבעה כי עצם חזרתו של המערער לשירות ביחידתו מלפני תאונת הדרכים מלמדת כי לא נתקל בתנאי דחק נפשי. בהקשר זה טוען המערער כי לא היה על הוועדה לזקוף לחובתו את רצונו לשרת ולתרום למרות הקשיים. שלישית - בכך שהוועדה קבעה כי טענת הדחק הנפשי נטענה באיחור. לעניין זה טוען המערער כי שגתה הוועדה עובדתית ומשפטית בכך שפסקה בניגוד להלכה לפיה אין לזקוף לחובת מערער עובדה שלא ידע לקשור המחלה לרכיב מסוים בשירותו ובכך שייחסה משקל לעיתוי העלאת הטענה למרות שנמצאה חבלה רשומה בעניינו של המערער והסכמה (בע"א 2324/08 הנ"ל) למתן ארכה להעלאת הטענה.

      הראש השני עניינו בקביעת הוועדה כי לא הוכחה אסכולה רפואית שקושרת בין דחק נפשי למחלה. המערער גורס כי הוועדה אמנם קבעה כי ניתן לקבוע קשר סיבתי אפשרי בין דחק נפשי למחלה, אך דחתה גורם אפשרי זה בקביעה שאין לכך תימוכין של אסכולה רפואית מוכרת. המערער מציג שורה של מחקרים מהעת האחרונה, שבהם לטענתו יש משום ביסוס אסכולה רפואית מוכרת לכך שקיים קשר סיבתי ברמה של מתקבל מאד על הדעת בין מצב של דחק נפשי לבין התפרצות המחלה, ולא היה על הוועדה להיסמך על חוות דעת המומחה מטעם המשיב, שבוססה על סקירה של ועדה אמריקאית בעניין זה משנת 1999, שהתייתרה מחוסר רלבנטיות לנוכח המחקרים המאוחרים הנ"ל.

7.      כאמור לעיל, בידי המערער טענה חלופית לטענת הגרימה המבוססת על אחת משלושת הגורמים שפורטו לעיל, והיא כי היה בכל אחד מהם כדי לבסס קשר סיבתי של החמרה.

8.      המשיב תומך בקביעות שנקבעו בפסק הדין. בנוסף טוען הוא:

א.      לא קמה בעקבות פסק הדין כל שאלה משפטית והערעור מתמצה בשאלות העובדתיות שהוכרעו בפסק הדין המפורט והמנומק שיצא מלפני הוועדה. הוועדה קיבלה במלואה את חוות הדעת מטעם המשיב ודחתה את מכלול טענות המערער לעניין שלושת הגורמים שלכאורה גרמו לפרוץ המחלה במהלך השירות, כולם יחדיו וכל אחד בנפרד.

ב.       פרק הזמן הארוך שחלף מחבלת הראש בתאונת הדרכים ועד הופעת תסמינים אותם ניתן לשייך למחלה אינו מאפשר הכרה בקשר סיבתי רפואי אפילו בהתאם לדעה המקילה ביותר.

ג.        אין ממש באנלוגיה שעושה המערער ממחלת האפילפסיה וממה שנפסק בעטייה למחלתו של המערער. זאת גם משום שטענה זו לא בוססה בחוות דעת וגם משום שבניגוד למחלת האפילפסיה לא בוססה אסכולה רפואית שתומכת בקשר סיבתי בין תנאי אקלים וחום לבין מחלת המערער. בהמשך לכך נקבע כי חשיפה לחום יכולה לגרום להופעה או להגברה זמנית של סימנים למחלה בלבד, אך אין בה לגרום לפרוץ המחלה או אפילו להחמרתה.

ד.       קביעותיה של הוועדה בכל הקשור למצב הדחק הנפשי אינן מבוססות, בניגוד לטענות המערער, על "פרשנות" לא מבוססת לראיותיו, כי אם להיפך, דווקא על מתן גושפנקא לראיות אלה, שלא היה בהן להעיד כי המערער סבל מתנאי שירות שגרמו לו לדחק נפשי במובנו הרפואי, וזאת אף לתפיסתו הסובייקטיבית של המערער. לא די בכך אלא שלא הוכחה אסכולה רפואית שתומכת בטענה כי יש בדחק נפשי גורם לפרוץ המחלה, והמומחה מטעם המערער לא חלק על קביעה זו (פרוטוקול 3.5.11, ע' 10, ש' 20-14).

9.      דין הערעור להידחות.